יוסף נוטה לחשוב שיש בו – ולא רק בו – פנים  רבות, תכונה שלא מעידה בהכרח על חולי. היא מאפשרת לחיות במישורים ובזהויות מרובים.  ולכל אחד יש שפה, חיוך ודמע משלו.

מכאן שאין צורך להיצמד לכללי הדקדוק או לשפה יום יומית. הדמות הנבחרת מכתיבה וכופה דרכי ביטוי משלה. החרוזים הבאים כדוגמה ...
מחפש את
הנקודה הבודדת
בעורך
זו הבתולית
הלא נגועה
המחכה לשפתיי.
אני עודני
מבקש
דיבור דומם
על עורך.
ואני עוד
אחפש ברטט
עד כלות
 
........................
 
אהבה היא סברו
של הטירוף
החולי, העיוות-
אמר אפלטון
 
אולם לאהוב אותך
הוא שי
האיזון, ההרהור
אמרתי לו
 
אהבה היא בקצה
היופי
קרובה לאל,
פלוטינוס  שח.
 
אך יפעתך היא
מתת
לעולם
אמרתי לו...
 
,,,,,,,,,,,,,,
 

קח – היא אמרה.
מה ? הוא אמר.
קח אותי- היא אמרה.
אני מגיע-  הוא אמר.
הגעת – היא אמרה.
הגענו- הוא אמר
דממה. אנחות.
 
הבוקר קם – הוא אמר.
ואני ערה- היא אמרה.
והאור עליהם בא.
.....................................



כאשר זיכרוני 
מאיר צללים 
אורות באים מרחוק.
כעת כאשר 
ימיי מתקצרים 
ללא רוגע, מהירים.
והם אומרים 
מה שהייתי 
מה הווי 
ומה לבד מתים. 
 
 
 
בחדרי ד'
קירות
וסוד
שותק לאה 
אך פעמים מתפרץ
מעת לעט. 
( עם מותו של אהוד  מ. )
 
אלו מילים חרזת
בבוקר שלא הגיע?
אלו שירים הטריפו
את שינתך הרוגעת? 
אהוד: היום אני שומע 
את קולך המתנגן.
רק קצב רק פואמה
שברדיו נכפלים.
אך לא דיי לי: 
עזבת ונעזב השיר. 
 
-------------
מי ידע את המוות
הקרב?
יש אומרים: " לא כדאי".
לא לדעת הוא ציווי
הוא מצווה
כך ירוצו הימים
בלי נהי בלי צער
בלא אדע כה
נבער אנוכי 
בסוב הימים. 
--------
הייתי רוצה 
להיות נהר
שדומם 
אותך חוצה
בלחש
בלא עד
הייתי רוצה
להיות חלון 
הרואה
את כלך
וגם
 – למה לא ?-
חלום בתוכך. 
אך יש ימים 
פי לואט
מתרסן 
בלא הד.
-------------- 
 כאשר פורץ הבוקר
 וכלתי 
לידי
ידיי מבקשות 
שערותיה,
ורעד  לא אסתיר.
 
כאשר מתכנס האור
וכלתי 
באה אלי 
אשדי עיניה
נוחתים עלי,
וצל ארחיק.